הזמן אולי הוא יחסי אבל הצער, הכאב והגעגוע אינם יחסיים. שנה למותו .
כל כך מהר וכל כך לאט, והשנה הזו שאינה נגמרת.
אתה חסר, כי כמעט נגמרו מילות הנחמה, אותן מלים שהיטבת כל כך להעניק בנדיבות חברית.
אתה חסר בחיוך וחסר במלים, חסר ברוחב הראייה וחסר בהבנת הפרטים הקטנים, חסר מאד ועוד בדבקות ביעוד של החינוך.
האמנת שמשאב אנושי אדיר של נשים וגברים, שיצאו לגמלאות, יכול להעשיר את מערכת החינוך במשאב חסר מאד של בני אדם נוספים, התורמים מניסיונם, מהשכלתם, ממקצועיותם ובעיקר מרצונם העז להמשיך ולתרום, ולכן הצטרפת למייסדי "ידיד לחינוך" והפכת לאחד מעמודי התווך וההוגים שבו.
אתה ראית הכול דרך הפריזמה של החינוך, ולכן אין זה מפתיע שבערב שהוקדש לזכרך בסינמטק ירושלים, נאמרו הדברים הבאים:
"דוד היה בן ירושלים, מורה, מחנך, מרצה, יזם חינוכי ופרופסור. הוא ראה בחינוך זכות אדם בסיסית, ופעל ללא לאות להרחבת מעגל החינוך לאוכלוסיות שונות מתוך אמונה, שזוהי הדרך הטובה ביותר ליצור חברה צודקת ובריאה".
הוא לא רק חשב ולא רק אמר, אלא תירגם מלים למעשים, ומעשים לבני אדם בכלל ולצעירים שבהם בפרט.
דוד האמין שבית הספר הוא הלב הפועם של הקהילה, ולכן דאג להעשיר את ספריות בתי הספר. כן, בד בבד יחד עם הספרייה הלאומית כמובן, כי חשב ששתיהן ראויות וחשובות.
אילו מילות נחמה היית מציע לנו, דוד היקר, לשנה האיומה הזו? אילו מילות מנחמות, היכולות להזכיר לנו את היפה והטוב כדרכך, אילו מילות של תקווה לדור הצעיר, ובעיקר באמונה בדור הצעיר?
אתה אכן היית אופטימיסט במקום שבו היה לפעמים ייאוש וויתור, בד בבד עם המבט המפוכח, המביט במנהיגות ובמעצבי דעת הקהל כבני חלוף ולא כבני אלים.
