| ספר במדבר פותח בציווי:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (א, א–ב).
לאחר המניין המפורט של השבטים מוסיפה התורה ציווי נוסף: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ' (שם ב, א–ב).
מהי משמעותו של הציווי האלקי הזה לדורות?
בספר הזוהר דורשים חכמים את הפסוקים הללו בהקשר לארץ ישראל, לירושלים ולבית המקדש:
"רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח: 'שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלם וְגִילוּ בָהּ כָל אֹהֲבֶיהָ' (ישעיהו סו) מִשּׁוּם שֶׁחֶדְוָה לֹא נִמְצֵאת אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמְדִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁשָּׁם מִתְחַבֶּרֶת אִשָּׁה בְּבַעְלָהּ, וְאָז זוֹהִי שִׂמְחַת הַכֹּל, הַשִּׂמְחָה שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה. בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל לֹא נִמְצָאִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אָסוּר לָאָדָם לִשְׂמֹחַ וּלְהַרְאוֹת שִׂמְחָה, שֶׁכָּתוּב שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ', וְגִילוּ בָהּ דַּוְוקָא. רַבִּי אַבָּא רָאָה אִישׁ שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּבֵית טְרוֹנְיָא שֶׁבְּבָבֶל. הִכָּה בּוֹ וְאָמַר, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלם כָּתוּב ,בִּזְמַן שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם בְּשִׂמְחָה צָרִיךְ אָדָם לִשְׂמֹחַ. רַבִּי אֶלְעָזָר לְטַעְמוֹ, שֶׁאָמַר 'שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלם', הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה (תהלים ק), כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה' וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה' מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת...'
שמחה יכולה להיות רק כאשר יש חיבור שלם בין הפרט לכלל. חשיבותו של כל פרט באה לידי ביטוי בספירה ואילו החיבור אל הכלל בא לידי ביטוי סדר המיוחד של השבטים סביב המשכן.
אחדות זו יכולה לבוא לידי ביטוי מאז רק בארץ ישראל, כאשר ירושלים ובית המקדש עומדים במרכזה.
ממשיך המדרש ומסביר: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת: אֵלּוּ אַרְבַּע מַחֲנוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שְׁנֵים עָשָׂר תְּחוּמִים סָבִיב סָבִיב לָהּ. הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, כָּתוּב 'שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ וְגוֹ' (תהלים קכב) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים – אֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שְׁנֵים עָשָׂר תְּחוּמִים שֶׁלְּמַטָּה" (זוהר במדבר קיח, א).
הצבעים השונים של כל שבט ושבט כאשר "צבעו של זה לא כצבעו של זה", כפי שמדגיש רש"י (על הפסוק) מראה כיצד דווקא ריבוי הגוונים והדעות המכוונים כולם להשראת שכינה באמת, היא הדרך להשראת שכינה בעם ישראל.
הדעות השונות הן בבחינת "שנים עשר תחומים", שנים עשר צדדים של הסתכלות, המשלימות האחת את השנייה.
דוד המלך אומר במזמור "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך... ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", ומתוך האחדות הזו הוא משורר "ששם עלו שבטים, שבטי י-ה להודות לשם ה'". זוהי המשמעות הנצחית של הציווי בפרשת במדבר.
זכה דורנו לכך שפרשת במדבר נקראת תמיד בסמיכות ליום ירושלים, יום שבו שוחררה העיר, כי הבסיס לסדר האלקי של השבטים סביב ירושלם ובית המקדש נמצא בפרשה זו.
זאת ועוד, המקור בתורה לחשיבותם של דגלים כביטוי לתחושת שייכות מופיע בפרשת במדבר כציווי אלקי.
הוא בעצם היסוד התורני בדבר חשיבותו של מצעד הדגלים שנעשה למסורת מידי שנה ביום ירושלים, מצעד המבטא את הקשר הנצחי בין עם ישראל לירושלים.
יהי רצון שנזכה באמת להשראת שכינה שלמה בבנין בית המקדש מתוך אחדות של עם ישראל כולו.
| 
