| "וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃
אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃
אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃
אֲנִ֗י ה' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים" (ויקרא כה, לה–לח)
מפשטות הפסוקים נראה שאיסור ריבית הוא רק לעניים, "וכי ימוך אחיך", אולם בפרשת כי תצא מופיע הציווי הזה באופן כללי: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ" (דברים כג, כ) – הרי שאיסור ריבית הוא כלפי כל אדם.
מהי משמעותו של איסור זה ומדוע התורה כל כך מזהירה מפניו, עד כדי כך שאיסור ריבית הוא כפול בחומרתו (כפי שרש"י מסביר שאין הבדל בין נשך לתרבית: "חַד שַׁוִּינְהוּ רַבָּנָן, וְלַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין" (בבא מציעא ס))?
ממשיך רש"י בפירושו ומסביר:
"ויראת מאלהיך. לְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם נִמְשֶׁכֶת אַחַר הָרִבִּית, וְקָשֶׁה לִפְרֹשׁ הֵימֶנּוּ, וּמוֹרֶה לְעַצְמוֹ הֶתֵּר בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלוֹ, הֻצְרַךְ לוֹמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אוֹ הַתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּגוֹי כְּדֵי לְהַלְווֹתָם לְיִשְֹרָאֵל בְּרִבִּית, הֲרֵי זֶה דָבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" (שם סא).
אשר הוצאתי וגו'. וְהִבְחַנְתִּי בֵין בְּכוֹר לְשֶׁאֵינוֹ בְכוֹר, אַף אֲנִי יוֹדֵעַ וְנִפְרָע מִן הַמַּלְוֶה מָעוֹת לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וְאוֹמֵר שֶׁל גּוֹי הֵם; דָּבָר אַחֵר: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל מְנָת שֶׁתְּקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם מִצְוֹתַי, וַאֲפִלּוּ הֵן כְּבֵדוֹת עֲלֵיכֶם."
רש"י מסביר שכל אדם רוצה באופן טבעי שהכסף שלו "יעשה כסף", שהרי אין בכך כל פגם מבחינה מוסרית, כפי שמקובל לכאורה בכל העולם המערבי.
להסברת השינוי ביחס לריבית בימינו כותב רבי ברוך הלוי אפשטיין בספרו "תורה תמימה":
"והנה דבר ידוע הוא, שבדורות האחרונים המציאו היתר הלואה ברבית בהיתר עיסקא [...] ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה [...] ונראה בזה שראו חכמינו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, משום דחקרו ובאו עד תכונת האיסור הזה ביסודו ועיקרו שבתורה הבנוי ומיוסד על הענין וחי אחיך עמך, שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל – עבודת האדמה, [...] וכשהיו לווים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו, ולפי זה ממילא מובן כי להעני הלוה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלוה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית, אחרי כי בכלל לא היה להם עסק כספים ולא שייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך... אבל בימי הביניִם שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרי לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שווה גם להלוה גם למלווה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך, ולכן ראו חכמים למצוא היתר לאיסור זה, וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה ענין זה בכולה" (עיינו עוד בדבריו על פסוקים אלו).
האם באמת איסור ריבית איננו מתאם לעולם הכלכלה המודרנית הבנויה על ריבית? האם היתר עיסקרא הדרך "לעקוף" איסורי תורה מפורשים כל כך?
דברים אלו וההתנהגות המקובלת כך כך בחברה, הרואה בריבית כלי ראוי לעשיית רווח, מחזקת עוד יותר את השאלה לגבי משמעותו של איסור ריבית.
ספר החינוך מסביר כך את טעם האיסור:
"משרשי המצוה, כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן ציווה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של רבית וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך. ובהמנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים ימנעו בני אדם ממנו" (מצווה סח).
איסור זה נובע מכך שאנו מצווים לעזור לכל לכל אדם מישראל על ידי הלוואה ללא ריבית.
מוסיף המהר"ל ומסביר מדוע מוזכרת יציאת מצרים בהקשר לאיסור ריבית:
"אמנם עיקר הפירוש שנזכר יציאת מצרים אצל רבית יש להבין ממה שכתוב ' אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ' (ויקרא כה, לו) כי מי שמלוה בלא רבית נותן חיים לאחר. וכיון שדבר זה נקרא חיות, כאשר מלוה לו ברבית הוא לוקח חיותו. ולפיכך נקרא הרבית "נשך", כמו הנחש הנושך וממית, כך הרבית נושך חיות של אדם. ולכך הרבית הוא הפך המעלה העליונה שזכו ישראל ביציאת מצרים, שהיו נבדלים מן ענין החומר, [...] וישראל זכו למעלה האלקית ביציאת מצרים, שהיו מתעלים על החומר, אשר אחריו נמשך המיתה וההעדר (ויקרא כה, לז–לח)" (גבורות השם פרק מה).
כאשר אדם נותן כסף לחברו ללא תמורה הוא מחיה את אותו האדם ומתעלה מעל השיקול החומרי שלו. בכך הוא מממש את הרעיון של יציאת מצרים בעולם הכלכלי.
מוסיף ה"כלי יקר":
"...כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא, אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו. ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו מן מדת הבטחון כנודע מדבר המלוים בריבית שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'''.
מטרתו של איסור ריבית היא שהאדם יזכור תמיד למי שייך באמת הכסף שיש לו.
מוסיף הרש"ר הירש ומסביר שזהו היסוד המרכזי הנלמד בפרשת בהר בכללותה: שמיטה ויובל מלמדים אותנו מיהו בעל הבית האמיתי של אדמותינו, וכך גם יתר המצוות בפרשה, כפי שמסכמת התורה ואומרת בסופה: "כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם (כה, נה)."
הרעיון העומד בבסיסו של איסור ריבית חשוב מאוד בחברת השפע שבה אנו חיים, חברה שבה כספו של אדם קובע את מעמדו. התורה מלמדת אותנו כיצד יוצרים איזונים נכונים בין הרצון "לעשות כסף" ובין ההבנה העמוקה יותר של מי באמת הכסף הזה ומה נכון באמת לעשות איתו.
עיקרון זה חוזר על עצמו בכל המצוות המופיעות בפרשת בהר.
| 
