| "וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר" (ויקרא א, א).
הפסוק הפותח את ספר ויקרא מתחיל בכפל לשון – בתחילה אומר הפסוק "ויקרא אל משה", ולאחר מכן מוסיף הפסוק ואומר "וידבר ה' אל משה לאמר". לכן מבין רש"י שהתורה מלמדת אותנו שבתחילה ה' קרא אל משה בשמו, ורק לאחר מכן הוא דיבר אליו.
מוסיף רש"י ומלמדנו שיש הבדל בין פסקה הפותחת במילה "וידבר", שהיא תחילתו של לימוד חדש הפותח בקריאה אישית למשה, ובין פרשה פתוחה או פרשה סגורה, שאיננה נבואה חדשה אלא הפסקה בין הנושאים השונים בתוך אותו הדיבור.
מדוע יש צורך בהפסקה זו?
מסביר רש"י : "...יָכוֹל אַף לְהַפְסָקוֹת הָיְתָה קְרִיאָה, תַּ"ל וַיְדַבֵּר: לְדִבּוּר הָיְתָה קְרִיאָה וְלֹא לְהַפְסָקוֹת, וּמֶה הָיוּ הַפְסָקוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת? לִתֵּן רֶוַח לְמֹשֶׁה לְהִתְבּוֹנֵן בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וּבֵין עִנְיָן לְעִנְיָן; קַ"וָ לְהֶדְיוֹט הַלּוֹמֵד מִן הַהֶדְיוֹט" (על פי מדרש הספרא כאן).
הדברים הללו הם לכאורה מקור לנוהג, המקובל בכל מערכת החינוך, לתת הפסקה בין שיעורים שונים. מטרתה הפסקה במערכת החינוך היא לתת מנוחה בין שיעור לשיעור, כדי לתת למורה ותלמיד כאחד מנוחה מן המאמץ הלימודי. לעומת זאת, מדגיש המדרש שמטרתה של ההפסקה היא דווקא "להתבונן בין פרשה לפרשה", ולא מנוחה מן הלימוד.
מה משמעותה של התבוננות זו? מסביר הרבי מליובאוויטש: "ההפסקה בין ענין לענין לא היתה כדי שהעניין הקודם לא יבלבל לשמיעת הענין השני... אלא כדי שיוכל לחזור ולהתבונן בענין הראשון באופן שיתעצם עמו, היינו, שלא ישאר בבחינת דברי הרב – 'תורת ה', אלא יהי' 'תורתו', 'תורת משה'" (תורת מנחם,התוועדויות פרשת ויקרא תשכ"ה).
ההתבוננות היא ההפנמה וההבנה האישית של הלימוד. אפילו משה רבנו, שנקרא 'משה עבדי', המתבטל באופן מוחלט לדבר ה', צריך להתבונן בדברי התורה ולגלות את הבנתו האישית המעצימה את דבר ה' והופכת אותה ל'תורתו'.
חז"ל למדו זאת מהפסוק, כפי שהסבירה הגמרא את הפסוק 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה' (תהלים א, ב): "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו... ואמר רבא לעולם ילמד אדם תורה תחילה ואחר כך יהגה שנאמר 'בתורת ה' והדר 'ובתורתו יהגה'" (עבודה זרה יט, א). מסביר רש"י: "יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ. ובראשונה לא יעשה כן שמא יבטל והרב לא ימצא לו כל שעה ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה."
חכמים דייקו בדבריהם ואמרו שמטרתה של ההפסקה היא "להתבונן בין פרשה לפרשה." החכמה היא עצם התוכן הנלמד, ואילו ההבנה היא לפרוט את הלימוד לפרטים המחוברים למציאות שבה נמצא הלומד ומתוך כך "לדמות דבר לדבר".
כאשר אדם לומד את תורת ה' כמו שהיא, ללא ההבנה האישית שלו, המחוברת למציאות שבה הוא חי, התורה עלולה להיות תורה מנותקת מהחיים, אבל כאשר אנו לומדים את הדברים, מתבוננים בהם ופורטים אותם לפרוטות, אנו לומדים את התורה "שלנו", המחוברת לתורת ה'.
מוסיפים חכמים ומדגישים כשם שצורת לימוד בשני שלבים, הראשון לימוד הכתוב כמו שהוא והשני התבוננות והפנמה נכונה ביחס למשה רבנו, על אחת כמה וכמה נכונה ביחס לאדם פשוט. כי הפנמת והבנת הדברים והפיכתם לחלק מאישיותו של האדם נכונות לכל אדם ואדם ולא רק לתלמידי חכמים גדולים.
צורת לימוד זו עברה מדור לדור בעם ישראל בלימוד התורה בישיבות בעיון ובהעמקה. כיום מערכת החינוך מתמודדת אף היא עם השאלה כיצד ללמד בצורה כזו שהלימוד יהיה בעל משמעות עמוקה לתלמיד ולא רק "חומר נלמד". נראה כי שילוב בין למידת התוכן כמו שהוא יחד נתינת זמן לחשיבה והתבוננות היא הדרך לגרום לתלמיד להפנים ולהתחבר אל הרעיונות העמוקים של התורה.
| 
