לאחר הציווי למשה על קרבן הפסח, הוא מצווה את הזקנים: "וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכׇל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח" (יב, כא), ומסביר להם מה לעשות. מסכמת התורה את העניין באומרה: "וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ" (שם, כח).
חכמים מדייקים מן הפסוק הזה כמה דברים עקרוניים, ורש"י הביאם: א. וילכו ויעשו בני ישראל. וְכִי כְּבָר עָשׂוּ, וַהֲלֹא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ נֶאֱמַר לָהֶם? אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשׂוּ (מכילתא). מדוע אומרת התורה "וילכו", מספיק היה לומר "ויעשו"? ללמדנו שהנכונות לעשיה מתוך כוונה פנימית שלמה חשובה כאילו נעשה הדבר. האדם לא נבחן על התוצאה המעשית אלא על הנכונות הפנימית, שהרי יש הרבה תנאים חיצוניים שאינם תלויים באדם המשפיעים על מימוש הרצון הפנימי. הקב"ה בוחן את האדם על כוונותיו ולא על פי התוצאות בפועל. ב. וילכו ויעשו. אַף הַהֲלִיכָה מָנָה הַכָּתוּב, לִתֵּן שָׂכָר לַהֲלִיכָה וְשָׂכָר לַעֲשִׂיָּה (שם). בהסתכלות הפשוטה יש עדיפות לעשית המצווה עצמה על פני ההכנות לעשיה, אולם באופן עמוק יותר, מכיוון שאי אפשר להגיע למעשה עצמו ללא ההכנה הדרושה, הרי שגם להכנה יש חשיבות עצמית גדולה וגם עליה יש שכר. ג. כאשר צוה ה' את משה ואהרן. לְהַגִּיד שִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הִפִּילוּ דָּבָר מִכָּל מִצְווֹת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן." מה השבח הגדול בכך שעם ישראל שמע בקול משה ואהרן? היכולת להקשיב למנהיג ולקבל את דבריו בצורה מושלמת איננה מובנת מאליה. סימני השאלה וחוסר הרצון לקבל ציווי הם אחד ממרכיבי הנפש העמוקים ביותר. לכן מלמדת אותנו התורה שיש שבח גדול לעם ישראל בכך ששמעו בקולם של משה ואהרן ועשו את הדברים בצורה מושלמת. ד. וּמַהוּ כן עשו? אַף מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ (שם). מה החידוש בכך שמשה ואהרן קיימו אף הם את המצוות הפסח? מסביר המהר"ל: "שלא תאמר, דווקא ישראל שהם נגאלים יש לעשות, שהרי על ידי הפסח היו נגאלים, כדכתיב (פסוק כג) 'ופסח ה' על הפתח', אבל משה ואהרן שלוחי הקב"ה לגאולה, אין צריכין לעשות, דבגואל לא שייך, קא משמע לן אף על גב דהיו משה ואהרן גואלים – היו נגאלים גם כן" (גור אריה וכן מסביר רא"ם).
מוסיף ה"משכיל לדוד"': וי״ל דאיצטריך, דסד״א [ויש לומר שיש צורך לציין זאת, שהיה ניתן לחשוב] דמצי למימר כיוון דמדינא [שמכיוון שמן הדין] תלה הכתוב מצוות הפסח בביאת הארץ ולא חל חיוב מ״ע [מצוות עשה] זו עד בואם לארץ ומה שנצטוו אותה שנה לא היתה אלא הוראת שעה, לפי שלא היה בידם שום זכות ליגאל אבל משה ואהרן שהיה בידם מצוות הרבה שהרי בזכותם ניצולו האחרים.. היה מקום לומר שהם פטורים מהוראת שעה זו, קמ״ל [בא להשמיע לנו] שגם הם עשו." מוסיף ה"תורה תמימה": נראה הרבותא במשה ואהרן שעשו הפסח, משום דהם היו משבט לוי, וכידוע לא שיעבד שבט לוי במצרים, וכל עיקר הפסח בא לזכר הגאולה משעבוד, והווא אמינא דעליהם לא חלה מצוות הפסח, וכמו דמשמע הלשון דברו אל כל וגו', קמ"ל דגם הם עשו'" גדולי ישראל נתנו כמה סיבות מדוע משה ואהרון היו יכולים לפטור את עצמם מקרבן הפסח, אולם משה ואהרון לימדו אותנו כלל חשוב ויסודי במנהיגות: המנהיג חייב לשמש דוגמה אישית גם כאשר הוא יכול לטעון שהמצווה איננה מחייבת אותו מסיבות שונות.
מצוות קרבן פסח היא המצווה הפרטית הראשונה שבה נצטווה עם ישראל כעם, לכן בחרה התורה ללמדנו כמה עקרונות יסודיים בקיום המצוות דווקא כאן: הכוונה חשובה לא פחות מהתוצאה, ההכנה חשובה לא פחות מהתוצאה, הדיוק והמשמעת הם מרכיב חיוני בהצלחה, הדוגמה האישית של המנהיגים היא תנאי בסיס להצלחה.
|