| "וּרְאִיתֶ֥ם אֶת הָאָ֖רֶץ מַה הִ֑וא וְאֶת הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם רָֽב׃ וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃ וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים" (יג, יח–כ).
אלו הנחיות שנותן משה לאנשים שהוא שולח לתור את הארץ. ההנחיות עוסקות בשני נושאים: טיבה של הארץ, ועד כמה אנשיה גיבורים ובטוחים בעצמם. אולם בעוד שהאמירות לגבי העם היושב עליה הן ברורות, "הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם רָֽב", הרי שלגבי הארץ משה אומר בצורה כללית "וּרְאִיתֶ֥ם אֶת הָאָ֖רֶץ מַה הִ֑וא", ורק לאחר מכן הוא מוסיף "הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם אַ֔יִן", ואיננו מסביר כיצד ניתן ללמוד את הדבר.
זאת ועוד, בפרשת דברים, כאשר משה מתאר את מהלך הדברים הוא אומר: "וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ לָ֖נוּ אֶת הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן" (א, כב). הרי שההנחיה היא לבדוק באיזו דרך נכון להיכנס לארץ ומה חוזקן של ערים שאנו אמורים לכבוש.
משתי סיבות אלו מבין רש"י שהדרך הפשוטה יותר להסביר את הפסוקים הללו היא שהם עוסקים רק בחוסנו של העם היושב בארץ:
"את הארץ מה הִוִא: יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וְיֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים, יֵשׁ מְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין וְיֵשׁ מְמַעֶטֶת אֻכְלוּסִין". ארץ טובה גורמת לכך שהאנשים הגדלים בה הם "גיבורים", ארץ טובה היא ארץ שנוח לגדל בה ילדים, היא ארץ שנותנת לאנשים את הכח "לגדל אוכלוסין". ממילא ברור שגם ההנחיה ביחס לעם היושב בארץ היא "החזק הוא הרפה. סִימָן מָסַר לָהֶם: אִם בִּפְרָזִים יוֹשְׁבִין, חֲזָקִים הֵם, שֶׁסּוֹמְכִין עַל גְּבוּרָתָם, וְאִם בְּעָרִים בְּצוּרוֹת הֵם יוֹשְׁבִין חַלָּשִׁים הֵם". השאלה המרכזית היא מנטלית, האם העם היושב בארץ בוטח בעצמו או שהוא מפחד ונמצא רק במבצרים. אכן, בפרשת דברים מתאר משה את דברי המרגלים לאחר שחזרו מהארץ "אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם" (דברים א, כח). הרי שערים בצורות הן סימן לחוזק ולא לחולשה.
המהר"ל מסביר שעם חזק הוא כזה שיש לו ערים בצורות אבל הוא לא יושב רק בהן, אלא הוא גם נמצא במרחב ויושב במחנים ולא רק במבצרים (גור אריה).
אכן, השאלה החשובה ביותר כאשר עם ישראל עומד בפני הכניסה לארץ , היא לא השאלה כמה אנשים יש לאויב, כמה כלי נשק יש לנו ולהם. השאלה המרכזית היא עד כמה יש לנו ביטחון ביכולת שלנו לנצח, עד כמה יש לאויב הכוח הנפשי להילחם ולנצח. אכן, לאחר חזרת המרגלים מארץ כנען הוויכוח בין עשרת המרגלים ליהושע וכלב הוא לא על עובדות, אלא על היכולת לנצח במלחמה. כאשר כלב אומר "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", ואילו עשרת המרגלים אומרים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (פסוקים ל–לא).
לכן בחר רש"י להסביר כבר בתחילת הדרך של המרגלים שהשאלה העומדת על הפרק היא לא שאלה של מודיעין ברמת הידע, אלא שאלה של ניתוח המצב הנפשי של יושבי הארץ.
יהושע מתקן את חטא המרגלים כאשר הוא שולח מרגלים בכניסתו לארץ. הם הולכים לבדוק עד כמה מפחדים אנשי יריחו מעם ישראל, כי זו שאלת המפתח ביכולת לנצח.
כפי שאומרת רחב למרגלים: "וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן ה' לָכֶ֖ם אֶת הָאָ֑רֶץ וְכִֽי נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כׇּל יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם" (יהושע ב, ט). לאחר שהמרגלים שומעים את הדברים הם מבינים שהשליחות שלהם מסתיימת והם חוזרים לעם ישראל.
כאז כן עתה. נכון הדבר שהחוזק הפיזי של הצבא הוא מרכיב חשוב ביותר במלחמה על קיומנו, אבל ההתמודדות הגדולה והחשובה יותר היא מי חזק יותר מבחינה מנטלית. מי מאמין יותר ומי מוכן להילחם יותר למען ניצחונו של העם במאבק אל מול האויב.
| 
