'וְלֹֽא תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃ וְלֹא תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃ וְלֹֽא תַחֲנִ֣יפוּ אֶת הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ בָּ֔הּ כִּי אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃ וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י ה' שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל' (פרק לה, לא–לד)
התורה מזהירה לקיים את העונש לרוצח כפי שהיא מצווה ולא להתפתות ולהמיר עונש זה בתשלום כופר. דין זה חל הן ביחס לעונש מיתה לרוצח והן בדין גלות לעיר מקלט לרוצח בשגגה.
ציווי זה נפסק להלכה, כפי שמביא ספר החינוך: "שלא לקח כפר להציל ממות הרוצח – שלא לקח כפר, כלומר פדיון, ואפילו כל ממון שבעולם להציל נפש הרוצח שלא להרגוז" (מצווה תיב). ומיד לאחריה איסור דומה להמרת הגליה לעיר מקלט בכופר (מצווה תיג).
הרמב"ם מנסח את הדברים בצורה חריפה: 'וּמֻזְהָרִין בֵּית דִּין שֶׁלֹּא לִקַּח כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ. וַאֲפִלּוּ נָתַן כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם וַאֲפִלּוּ רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם לְפָטְרוֹ. שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ שֶׁל זֶה הַנֶּהֱרָג קִנְיַן גּוֹאֵל הַדָּם אֶלָּא קִנְיַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה לא) "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ" (במדבר לה, לא). וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁהִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה, לג) "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ" וְגוֹ'. (שם) "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" וְגוֹ': (משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת הנפש, א, ד)
החינוך מסביר מצוות אלו: "שורש מצוה זו ידוע, שאם הרשו אדוני הארץ לקח כפר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול מחברו ועשיר ממנו יהרגנו אם יחרה אפו עליו ויתן כפרו, ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל" (מצווה תיב).
אם השלטון או השופט יעדיף את בעלי הממון ויתייחס אליהם בצורה משאר בני האדם, יביא הדבר למלחמה פנימית ולהרס המדינה. על פי זה מובן מדוע התורה מייחסת את החנופה לארץ, 'ולא תחניפו את הארץ' 'כי הדם הוא יחניף את הארץ' – משום שבעיה המרכזית באפליה לטובת מי שיש לו היא ערעור היציבות של השלטון והמדינה.
אולם למושג 'חנופה' יש משמעות נוספת, כפי שמסביר האבן עזרא: 'עשות רע בסתר'.
רש"י הולך בעקבות האונקלוס ומסביר: ולא תחניפו. לֹא תַרְשִׁיעוּ, כְּתַרְגּוּמוֹ — "וְלָא תְחַיְבוּן":
האבן עזרא מדייק ואומר 'עשות רע בסתר'. אין מדובר על עשיית רע באופן כללי, אלא על עשיית רע בצורה שאינה נראית לציבור.
הרמב"ן בפירושו מרחיב את הדברים: "מפני שאמר תחלה 'והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם' שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה. וענין החנופה הוא הנאמר בקללות (דברים כח לח-מ) 'זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל' כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעיניים." ממשיך הרמב"ן ומביא את דברי המדרש: 'ובספרי (מסעי קסא) אמרו 'ולא תחניפו את הארץ הרי זו אזהרה לחנפין' כי הזהיר מתחילה שלא נקח שוחד ברוצחים וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם הנה נחניף את הארץ והיא חנפה תחת יושביה' הרמב"ן מבין שיש איסור מיוחד להחניף לאותם אנשים שלוקחים מהם את השוחד,כי התנהגות זו יוצרת חברה רקובה ועל ידי כך באה עלינו הגלות מארצנו. (עיינו עוד בדברי הכלי יקר, החזקוני, המלבי"ם ועוד שהלכו בכיוון פרשני זה).
רבי ישראל מאיר הכהן מסביר באריכות במתק לשונו: 'וְלִפְעָמִים עוֹבֵר (המספר לשון הרע) עוֹד עַל אִסוּר חֲנֻפָּה, שֶׁהוּא לְהַרְבֵּה גְּאוֹנִים (הרא"ם בעל התוספות, וגאון ורבי שלמה בן גבירול) לָאו גָּמוּר, וְהוּא לָאו (במדבר ל"ה ל"ג) דְּ''לֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ'', כְּגוֹן, אִם מִתְכַּוֵּן בְּסִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע וְהָרְכִילוּת כְּדֵי לְהַחֲנִיף לְהַשּׁוֹמֵעַ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שִׂנְאָה מִכְּבָר, וְעַל יְדֵי זֶה יִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי, כִּי הַמְעַט מִמֶנּוּ, אֲשֶׁר אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת הוֹכָחָה (שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא) לְהוֹכִיחוֹ עַל הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ, אֲבָל גַּם יַחֲזִיק בְּסִפּוּרָיו אֶת הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם מִכְּבָר, וְעַל יָדוֹ יִשְׁנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְיִוָּלֵד מִזֶּה מַחְלֹקֶת חֲדָשָׁה וְעוֹד כַּמָה קִלְקוּלִים, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ.
וְדַע דְּעָוֹן זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, מָצוּי הַרְבֵּה מְאֹד, וְהוּא כְּשֶׁאֶחָד מְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, וְהַשּׁוֹמֵעַ אַף שֶׁמַכִּיר שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא מִן הַדִּין הוּא, אַף עַל פִּי כֵן הוּא גַּם כֵּן מְנַעְנֵעַ רָאשׁוֹ לְדָבָר זֶה, וּמַחֲלִיק גַּם הוּא אֶת הַדָּבָר בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁמוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת לַפְּגָם, מִפְּנֵי שֶׁהַמְסַפֵּר, לִפְעָמִים הוּא בַּעַל הַבַּיִת חָשׁוּב וְכַדּוֹמֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמֶנּוּ טוֹבוֹת אוֹ שֶׁיָּרֵא, שֶׁיַּחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְאֵינוֹ חָכָם וְכַדּוֹמֶה. וְעַל כֵּן יְסִיתֶנּוּ הַיֵּצֶר מִפְּנֵי הַדְּחַק, שֶׁיַּסְכִּים גַּם הוּא לָזֶה. אֲבָל תֵּדַע אָחִי שֶׁזֶּה הוּא בְּעֶצֶם לָאו דְּחֲנֻפָּה, אֲפִלּוּ אִם רַק יוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת...' (חפץ חיים, פתיחה להלכות לשון הרע ורכילות, לאוין ט״ז).
אפילו הסכמה שבשתיקה לאמירת לשון הרע בגלל חשיבותו של האומר היא חנופה.
אמנם אמרו חכמים שמותר להחניף לרשעים בעולם הזה (וכבר עסקו בגדרי איסור חנופה רבים מגדולי ישראל לאורך הדורות בעניין), אבל שורש הדברים הוא ברור.
החנופה גורמת לריקבון מוסרי פנימי, ועל ידי כך היא מפוררת את החברה באופן כללי ואת היחיד המורגל לנורמה פסולה זו.
ההתדרדרות המוסרית שהביאה לחורבן בית המקדש, הן בבית ראשון והן בבית שני ץ, התחילה בכך שההנהגה הייתה מושחתת מבפנים, ועל ידי כך דרדרה את העם כולו.
בימים אלו אנו צריכים לזכור את הדברים ולנסות לתקנם. מטרתם של ימי האבל בשלושת השבועות הוא לעורר אותנו לתקן את העברות היסודיות שבבגללן חרבו שני בתי המקדש.
