| "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם.
ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.
ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם.
הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם.
וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת." (א, ט–יד)
בפשטות נראה שמשה רבנו רואה בחיוב את הצורך למנות שופטים נוספים,כי הדבר נובע מכך שעם ישראל הולך וגדל: "ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב." ממילא הפסוק "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי" הוא חיובי. כפי שמסביר הרמב"ן: "על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם והזכירן לישראל ברמז אמר טָרְחֲכֶם כנגד 'וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו' (שמות יח, טז) כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם, והזכיר מַשַּׂאֲכֶם כנגד 'לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים' (שם פסוק טו) שהוא עניין תפלה שמתפלל עליהם, והוא מלשון 'וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה' (מלכים ב יט, ד) 'וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה' (ירמיהו ז, טז) 'וְרִיבְכֶם' כפשוטו עניני המשפטים..."
אולם רש"י בחר להביא את דברי המדרש הרואה בפסוק "אֵיכָה אֶשָּׂא" דברי תוכחה של משה: "טָרְחֲכֶם. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל טַרְחָנִין – הָיָה אֶחָד מֵהֶם רוֹאֶה אֶת בַּעַל דִּינוֹ נוֹצֵחַ בַּדִּין, אוֹמֵר יֵשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, יֵשׁ לִי רְאָיוֹת לְהָבִיא, מוֹסִיף אֲנִי עֲלֵיכֶם דַּיָּנִין: וּמַשַּׂאֲכֶם. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אֶפִּיקוֹרְסִין, הִקְדִּים מֹשֶׁה לָצֵאת, אָמְרוּ מָה רָאָה בֶן עַמְרָם לָצֵאת? שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁפוּי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ; אֵחַר לָצֵאת, אָמְרוּ מָה רָאָה בֶן עַמְרָם שֶׁלֹּא לָצֵאת? מָה אַתֶּם סְבוּרִים? יוֹשֵׁב וְיוֹעֵץ עֲלֵיכֶם עֵצוֹת רָעוֹת וְחוֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבוֹת. וְרִיבְכֶם. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ רוֹגְנִים" (על פי ספרי).
מדוע חכמים מבינים שפסוק זה מלמד על התנהגות שלילית של עם ישראל, ומדוע בחר רש"י להביא את הדברים?
באמת אין סתירה בין שני ההסברים לצורך במינוי שופטים. הפסוק הראשון מדבר על הגידול הדמוגרפי שהוא מבורך, והפסוק השני מלמד על מצב חברתי שלילי שהיה בעם ישראל: חוסר אמון במשה רבנו, מריבות מיותרות ותלונות שווא.
משה רבנו מבקש בעקבות כך מעם ישראל: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים" (פסוק יג).
רש"י מסביר "הזמינו עצמכם לדבר" ובמדרש – "הבו לכם דבר ועצה". משה איננו מחפש את המועמדים לשיפוט, אלא מבקש מעם ישראל לעשות זאת.
מדוע משה עושה כך? אם עם ישראל נמצא במצב כזה של חוסר אמון ומריבות, כיצד הוא ימצא את השופטים הראויים?
מכאן מבינים חכמים שהסיבה לכך שעם ישראל התנהג כך הוא מפני שכל המערכת מתמקדת במשה רבנו. בצורה כזו העם כולו אינו מרגיש שותף במה שקורה, ולכן הוא מקטר ומביע חוסר אמון גדול כל כך.
משה רבנו מבין שזאת הסיבה, ולכן משנה את הגישה. הוא מציע להם שותפות בהליך הבחירה של השופטים, כי על ידי תחושת השותפות הוא ישנה גם את הגישה הלעומתית של העם אליו.
לכן רש"י בחר בהסבר זה ולא הלך אחר דברי הפשט הפשוט, כפי שהסביר הרמב"ן.
משה רבנו מלמדנו יסוד חשוב בהנהגה – כאשר הציבור איננו שותף בקבלת החלטות הוא מקטר ומחפש חסרונות. הפתרון לכך הוא שותפות וחיבור של הציבור לתהליך הבחירה.
זה בעצם מה שאמר יתרו למשה: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה" (שמות יח, יח).
כאן מספר משה את הדברים מתוך נקודת מבטו לאחר ארבעים שנה. מפני שהוא רוצה ללמד את עם ישראל כיצד ליצור מנהיגות משתפת.
חז"ל מקשרים בין המילה "איכה" של משה ובין "איכה ישבה בדד", משום שבעומקם של דברים תהליך החורבן של עם ישראל מתחיל מחוסר אמון במנהיגים ובמריבות הדדיות הנובעות מחוסר שותפות.
התיקון למצב הזה הוא "הָבוּ לָכֶם...". המערכת המשפטית היא של כולם, ורק הקשבה זו תיצור באמת את האמון הדרוש לקיומו של עם ישראל.
| 
